אליפות ישראל באופני כביש 2009 – הסיפור שלי

אליפות ישראל באופני כביש 2009 – הסיפור שלי

הכל התחיל לפני כמה חודשים אחרי מרוץ הנשים בו השתתפתי. נכנס בי קצת "רעל", החלטתי שהגיע הזמן להכניס קצת רצינות לתחביב אופני הכביש והתחלתי להתאמן בקבוצה ולפעול עפ"י תוכנית אימונים מסודרת.

פתאום הבנתי שבעצם מעולם לא רכבתי כביש…הדברים המעטים שלמדתי בכמה חודשים בקבוצה (ויש עוד כל כך הרבה כמו שתמיד מזכירים לי) עזרו לי באופן בלתי רגיל: רכיבה בפלטון, דראפטינג, העברות הילוכים בטיימינג הנכון, קצת טיפוסים (למרות שעדיין נשמתי יוצאת בשיפועים החדים), קאדנס ראוי ועוד.

ואז לפני כשבועיים וקצת הגיעה ההכנה לאליפות ישראל והחלטתי לנסות. מה כבר יכול לקרות? 4 הקפות של 18 ק"מ כל אחת (72 ק"מ).

התחלתי את השבוע שלפני התחרות בהכנות קדחתניות של אימונים כל יום (טעות מספר 1) אבל כנראה ש לא סתם קוראים לתחרות "הכנה לאליפות ישראל". זה הזמן ללמוד מטעויות. יום שישי לפני ההכנה כבר הרגשתי את השרירים שלי בצורה יוצאת דופן (שלא לומר קצת כואבת), אבל שכנעתי את עצמי שזה יעבור. והנה הגיע יום שבת והגיע תור המקצה שלי לצאת לדרך!

המסלול היה בעפולה כשרובו מישורי ובאמצע עלייה לא פשוטה (בשבילי לפחות) עם שיפוע של 14-15% (ויסלחו לי הדייקנים). במישור היה בסדר גמור, עמדתי בקצב של הפלטון , ואז – היא הגיעה. העלייה! מהר מאוד אמרתי יפה "שלום" לגרעין הקשה של הפלטון ומצאתי את עצמי לבד עם עוד כמה בנות שלא עמדו,כמוני, בקצב בעלייה.

במקום למצוא לי רוכבת נוספת ולרכב איתה לאורך המסלול (טעות מספר 2) התחלתי לשאול את עצמי שאלות קיומיות ולסנן כמה קללות על מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשנרשמתי לתחרות. אני עכשיו ממשיכה 4 הקפות שלמות ל-ב-ד.

היה לא קל בכלל, שלא לומר קשה… אבל לפחות סיימתי ולא ויתרתי לעצמי. אספתי את השברים, השתדלתי להתאושש כמה שיותר מהר ולהסיק מסקנות לתחרות הבאה.

ומה עושים עם אליפות הארץ? ללכת או לא? אחרי שכנועים ולבטים החלטתי שאני חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה יותר.

בתור רוכבת חדשה יחסית בתחום התחרויות (מה לעשות, למרות שרכבתי שנתיים לפני הצטרפותי לקבוצה כנראה שלא התקדמתי לבד יותר מידי) הבנתי שוב שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ועוד הרבה קילומטראז' להריץ ברגליים, ולכן הצבתי מטרה אחת פשוטה: לשפר את התוצאה (וההרגשה) מתחרות ההכנה.

בשבוע לפני התחרות הורדתי את עומס האימונים והבטחתי לעצמי שלא משנה מה אני לא נשארת לבד. גם אם העלייה תגבר עליי שוב, אני אמצא לי רוכבות להמשיך איתן כך שיהיה לי יותר קל (זה הזמן להסביר למי שלא יודע: בכביש בד"כ "עובדים" יחד, כשכל פעם מישהו אחר רוכב מקדימה ונלחם ברוח, לסירוגין, וככה בעצם מתקדמים). כמובן שעם המזל שלי היו רוחות לא ידידותיות ביום התחרות שהפריעו בדיוק בעלייה. נו שויין, נתמודד גם עם זה.

הפעם הצלחתי להחזיק מחצית מהעלייה ביחד עם הפלטון ושיפרתי טעות נוספת מתחרות ההכנה כאשר נשארתי צמודה כל פעם לרוכבת אחרת כדי לשרוד את ההקפות בצורה טובה יותר ומהירה יותר. ג'לים, איזוטונים ומים – הכל היה שם.

מה אני אגיד לכם? העלייה הייתה קשה כמו תמיד , או אפילו יותר בגלל הרוחות, אבל אני הרגשתי הרבה יותר טוב הפעם. אולי זה עניין של הצבת מטרות ריאלית, אולי כמה דברים שלמדתי מתחרות ההכנה ואולי שניהם.

בסופו של דבר שיפרתי את התוצאה שלי ב-8 דקות ועליתי על הפודיום במקום שלישי (קטגוריית ספורט בוגרות 19-29). גם אם לא הייתי עולה על הפודיום, אני את שלי עשיתי בתחרות הזו – לא היה לי קל בכלל אבל נרשמתי (למרות החששות) ועמדתי ביעד שלי.

 

AY_397